פורסם במקור ב"מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, 2020-2019, כרך ט."

המאמר נכתב בעקבות תחושה של פער בין האופן שבו המיניות האנושית תוארה תכופות בספרות הפסיכואנליטית בעבר ובין תיאורה היום. מכאן הטענה שהמיניות נמצאת היום בפאזה חדשה המאופיינת בפתיחות ונועזות ומתבקשת השאלה אם הפסיכואנליזה שהתגבשה כתיאוריה וכדרך טיפול בתנאים שבהם המיניות הייתה במצב של חסר, יכולה להציע גישה וכלים מתאימים לטיפול בתקופה שבה המיניות נמצאת בפאזה של עודפות. ההשערה היא שעיון בספרות האנליטית מאפשר לזהות שלושה פנים של המיניות: הפן הפרוורטי, הפן הטראומטי והפן של המיניות כפנטזיה. הפנים הללו מתוארים ומבוארים תוך כדי בירור כיצד הפאזה הנוכחית של העודפות המינית משפיעה על כל אחד מהם. לבסוף מועלה נושא נוסף, האהבה, ונבחן הקשר בינה ובין שלושת הפנים של המיניות בשימת דגש על אהבת ההעברה.

מאמר זה נכתב מתוך תחושה שקיים פער ניכר בין האופן שבו המיניות האנושית מתוארת ולעיתים אף מושתקת בספרות הפסיכואנליטית לדורותיה, ובין צורתה בתרבות העכשווית. הרושם הוא שהמיניות של היום היא הרבה יותר ישירה, פתוחה, רבגונית ומודעת ללגיטימיות של דרישותיה. זו איננה המיניות מימי פרויד שהתביישה במה שהיא והתנצלה שאלוהים ברא אותה כדרך ביזרית להבטיח המשך קיומו של הגזע האנושי — מה שהווה בעצם את תכליתה. הפסיכואנליזה נולדה מייסוריה של אותה מיניות, למדה בשקיקה את רזיה, את תסביכיה ואת גלגוליה. בהיותה צעירה בשנים, נמרצת ונועזת, נלחמה הפסיכואנליזה לשחרורה של אותה מיניות־נכאים. בחלוף השנים התהפכו היוצרות: המיניות נעשתה אסרטיבית ובטוחה ואילו האנליזה הפכה מאופקת, שקטה, מהוגנת, כאילו סיגלה לעצמה את העכבות שאפיינו את המיניות של פעם. יתכן שספיגת התכונות שהיו שייכות לחברתה מעידה על כך שהפסיכואנליזה נמצאת בתהליך המתואר ב"אבל ומלנכוליה" (פרויד [1917] 2008): הנה היא שחררה את הג'יני מהבקבוק, עזרה למיניות ללכת לחופשי ונותרה לבדה. צילו של האובייקט האהוב נופל עליה וכדי לשמר אותו בתוכה היא עוטה על עצמה את האפיונים הנירוטיים שכה אהבה בו: הדכדוך, הסגירות, החרדתיות. ואולי ההזדהות המלנכולית הזאת עם האובייקט האבוד, עם המיניות שפסה מן העולם, שומרת עלינו, עוזרת לנו לא לראות ולא להכיר בכך שהמיניות החדשה, הנוכרייה, שפניה כה שונים וזרים ומנהגה רועש, מאיים ומבלבל, היא בעצם אותה האהובה משכבר הימים וזאת למעשה דמותה האמיתית?

המיניות החדשה הזאת נוכחת בעידננו בכל מקום, משלטי ענק של פרסום חוצות ועד לשיח הנוער וסבך הרשתות החברתיות. ומאחר שהפסיכואנליזה כתיאוריה וכצורת טיפול נוצרה והתגבשה בתנאים שבהם המיניות הייתה במצב של חסר, מתבקשת השאלה אם גישתה וכליה מתאימים לתקופה שבה המיניות נמצאת בפאזה של עודפות. אין זו שאלה שולית, שהרי המיניות היא נוף חייה של הפסיכואנליזה אשר בין סלעיה וגיאיותיה נסללת דרך המלך אל האובייקט הנכסף, האחד והיחיד, הלוא הוא הלא־מודע. הלא־מודע המסתורי הזה שאין להכירו באופן ישיר, כיצד לתאר את היחס בינו לבין המיניות? מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הקלאסית, אפשר לרשום זאת כנוסחה קצרה: הלא־מודע הוא מיני.

הטענה הזאת גרמה למחלוקות ופילוגים כבר בימיו של פרויד (Jones1957). לכן חשוב במיוחד לעמוד על הזיקה, אם לא על הזהות המשתמעת אצל פרויד, בין המיניות ובין הלא־מודע. יש לכך שני היבטים. ראשית, מבחינה מבנית האפיון המרכזי של הלא־מודע על פי פרויד הוא התהליך הראשוני (פרויד [1915] 1988), ומהו אם לא חתירה בלתי פוסקת אל השגת הסיפוק הליבידינלי, המיני באופיו? בכתביו של פרויד אפשר לזהות לפחות שני אופנים שבהם הלא־מודע משאיר את עקבותיו: (א) ההטענה הליבידינלית של הייצוגים הפנימיים ושל הקשרים הבין־אישיים שלנו; (ב) הפנטזיות הראשיתיות: הסצנה הראשונית, הפיתוי, הסירוס, התסביך האדיפלי — בכל אבני הפינה האלה של התיאוריה האנליטית, הלא־מודע הוא בהכרח מיני בעצם מהותו. שנית, גם מבחינת אופי החוויה הסובייקטיבית שהיא בחלקה מודעת אך לא ניתנת לביטוי מילולי, המיניות, כמו הלא מודע, מבטאת את הגופניות של הנפש, את הקשר שלה לרקמות ונוזלי הגוף, לתחושות פיזיות, לבשר־ודמיות שרודפת אותנו ויוצרת בנו תסיסה וכמיהה אל מסתורי הגוף של עצמנו ושל זולתנו. מכאן האמירה של ז'אק לאקאן: "מציאות הלא־מודע היא מציאות מינית" (150 :1977 [1964] Lacan). אפשר להציג את האמירה הזאת גם בסדר הפוך ולומר: בדיוק כמו הלא־מודע המיניות חומקת משליטתנו, פורצת מתוכנו כמו פליטת פה לא־רצונית, מתעתעת בנו כמו הלא־מודע, ובמילים אחרות המיניות בהתממשותה היא הביטוי, המופע, הסימפטום של הלא־מודע.

לכן אם אנחנו מקבלים את התזה שהלא־מודע הוא מיני, מתבקשת השאלה מהן הצורות שבהן מופיעה המיניות של הלא־מודע בזירה הפסיכואנליטית. לטענתי, הן בתיאוריה הן במפגש הטיפולי מתגלה המיניות בשלושה פנים: הפן הפרוורטי, הפן הטראומטי והפן של המיניות כפנטזיה. להלן כמה מחשבות על האופן שבו כל אחד מהפנים האלה בא לידי ביטוי בפאזה העכשווית של המיניות: מצב של עודף, גודש, גיבוי חברתי והיעדר הגבלות.

הפן הפרוורטי

לבחון את הפן הפרוורטי של המיניות פירושו להתחיל בהתחלה, בספרו הקלאסי של פרויד, שלוש מסות על התיאוריה של המיניות (פרויד [1905] 2002). ספר זה נחשב שני בחשיבותו לאחר פירוש החלום (פרויד [1900] 2008), ומשמש עד היום כבסיס תיאורטי ראשוני להבנה הפסיכואנליטית של המיניות. הטקסט הזה מוכר היטב לקוראי הספרות האנליטית וייתכן שחלקם לא ישימו לב שמבנה הספר מעט תמוה: הכותרת לכאורה מבטיחה דיון על המיניות באופן כללי ומקיף, אך במפתיע מתחילת המסה הראשונה, "התעיות המיניות", מדובר בסטיות מיניות, בתופעות שהיינו מצפים למצוא רק בשוליים ולא במה שאמור להיות הגוף המרכזי של תחום המיניות. זה מאפיין את פרויד: עינו נמשכה תמיד לחריגויות, להתבלבלויות, לפליטות פה וקולמוס — כל אותם דברים חסרי פשר שאף אחד לא התעניין בהם לפניו. קחו למשל תופעה כמו חלום. איזה חוקר רציני יגלה עניין באירוע נפשי כה אבסורדי, חמקמק, חסר משמעות? אבל דווקא לכך פרויד נמשך ודווקא שם, בתוך הסדקים והקלקולים האקראיים, הוא מגלה חוקיות מופלאה, לרוב מביכה, שמפעילה ומתחזקת מאחורי הקלעים את כל מה שגלוי לעין ומותיר רושם מהוגן ומכובד.

בדרך דומה אנו למדים במסה הראשונה שהסטיות המיניות, אשר היו אמורות להיות לא יותר מאשר שיבושים שוליים, הן בעצם הבסיס והליבה של המיניות הנורמטיבית. לצורך פתיחת הדיון פרויד מתבסס על ההמשגות המקובלות של קודמיו — הרופאים הסקסולוגים של תקופתו, ריכרד קראפט־ אבינג (1900 [1886] Krafft-Ebing) והוולוק אליס (1897 Ellis). הגדרותיהם נשמעות משעשעות לאוזן העכשווית, מסגירות את אמונתם הנאיבית בפונקציונליות של הדחף המיני, שנועד לדעתם לצורכי פרו ורבו בלבד. הנה למשל הגדרת ייעודה של המיניות כפי שפרויד מנסח אותה ברוח משנתם: "המטרה המינית הנורמאלית הנה איחוד אברי המין באקט הידוע כהזדווגות, מה שמוביל להרפיית מתח מיני ודעיכה זמנית של הדחף המיני — סיפוק האנלוגי לשובע ביחס לרעב" (פרויד [1905] 2002: 30). האפקט הקומי של הנוסחה הזאת נובע לא רק מרצינותה, ואפילו לא מהעובדה שאיחוד אברי המין אינו הכרחי להרפיית המתח המיני בימינו, אלא בעיקר מהאנלוגיה עצמה שפוגשת את הידיעה הפנימית של כל אחד מאיתנו שלעשות סקס זה לא בדיוק כמו לאכול חביתה. אנחנו חשים שיש בדחף המיני משהו שונה, והאמת היא שפרויד עצמו מבהיר זאת בסעיף שנקרא "בעיית הריגוש המיני" (שם: 76). בניגוד לרעב, שבו יש שלב ברור של מתח וסבל בהיעדר המזון ואחריו שלב ההנאה כשהמזון מגיע ומתחיל להשביע, בדחף המיני מציף את המערכת גם השלב הראשון של מתח, כמיהה והשתוקקות, בסוג של עונג. פרויד, שהאמין בעקרון העונג הפסיכו־פיזי, גרס שעליית המתח אמורה לגרום סבל, ועסק כל חייו בסוגיה התיאורטית הקשה כיצד ייתכן שהמתח והסבל יוצרים גם הנאה. כידוע, לאקאן פתר זאת עם המושג התענגות ((1992 [1986] Jouissance Lacan)), שמניח שכל עונג כרוך בסבל והסבל כרוך בעונג.

פרויד זיהה את הנטייה הטבעית ה"פרוורטית" הזאת של המערכת הנפשית ולכן פתח את הדיון על המיניות דווקא מכיוון הסטיות ואף העיר: "אנו נתקלים במסקנה, שביסודן של הפרוורסיות טמון משהו מולד, אבל משהו זה מולד אצל כל אדם" (פרויד [1905] 2002: 47, ההדגשה במקור). בסיכום הספר הוא חוזר ואומר במפורש: "הנטייה לפרוורסיות היא הנטייה הראשונית הכללית של הדחף המיני האנושי" (שם: 89).

פרויד מספק הסבר לשאלה מדוע זה כך במסה השנייה בספר, ששמה "המיניות הילדית" (שם: 48) — כותרת מהפכנית, שכן באותם זמנים עצם ההנחה שהתינוק הוא יצור מיני הייתה שערורייתית מעין כמוה. מעבר לכך הטקסט מציג גם את המיניות עצמה כאינפנטילית ביסודה. היא מצטיירת כתינוקת רעבה שמתחילה את חייה בהתגנבות אל פעולות מילוי צרכים פיזיים בסיסיים — הנקה, הפרשה, רחצה — וכהרף עין משנה את אופיין וצובעת אותן בגוונים ארוטיים, עד שאי־אפשר כבר להבחין בין סיפוק צורך ביולוגי ובין עינוג יצרים מיניים. יצרים אלה, הממוקדים תחילה באזורי גוף ארוטוגניים, מתפשטים אל כל חלקי גופו של התינוק שמעתה משמש כזירה של ריגושים מיניים לוקליים רבים ומגוונים. כתוצאה מכך נפשו המתהווה של התינוק שרויה במצב של תוהו ובוהו מיני שפרויד מכנה אותו "פרוורסיה פולימורפית". זוהי מהותה של המיניות מבטן ומלידה, וחותמה של הפרוורסיה הפולימורפית תמיד יבצבץ מתחת לכל כסות שהמיניות תלבש בעתיד.

בכך עוסקת המסה השלישית בספר, המתארת כיצד בתהליך הסוציאליזציה של שנות ההתבגרות, המיניות הראשונית, הפולימורפית, האוטו־ארוטית, המהבהבת בהבזקים כאוטיים של דחפים מיניים חלקיים מקומיים, אט־אט נאספת ומכפיפה את עצמה לשלטונו של האזור הגניטלי בראשותו של איבר המין, כדי לתפקד במתכונת של מה שמכונה "גניטליות בוגרת". כך הופכת המיניות למה שהסדר החברתי מצפה ממנה — או לפחות ציפה ממנה עד לפני זמן לא רב — לשמש כמנוע של רבייה במסגרת משפחה מונוגמית המתוחזקת והמקודשת על ידי מה שקרוי "אהבה גניטלית" (פרויד [1930] 2000) שממסכת ומצניעה את המקורות הסטייתיים הקדומים שלה.

זהו אפוא דיוקנה של המיניות כפי שפרויד מציירה בשלוש מסות: מטבעה היא רעבה תמיד לעינוגים ליבידינליים, אינפנטילית, אוטו־ארוטית, פרוורטית. כאן ברצוני להוסיף שתי הבהרות הנוגעות לשימוש במונחים הללו.

(א) המונח "אוטו־ארוטי" שפרויד שאל מהוולוק אליס (1897 Ellis) עלול להיות מטעה כי הוא מלמד כביכול שהסובייקט יכול לספק את צרכיו המיניים בתוך המסגרת הסגורה של גופו בלבד. אילו זה היה כך, היינו תוהים למה אנחנו זקוקים לאנשים אחרים. מהי האובססיה הזאת עם הגוף של האחר, עם החלקים האינטימיים שלו, מהי ההשתוקקות לראותם, למששם, לקבל אליהם גישה, לתפוס עליהם בעלות? פרויד מעיר על כך: "עלינו להודות שגם חיי המין הילדיים, למרות משקלה המכריע של שליטת אזורים ארוטוגניים שונים, מכילים רכיבים שבאמצעותם ניתן לראות עוד מבראשית כיצד אנשים אחרים משמשים כאובייקטים מיניים" (פרויד [1905] 2002: 61). ז'אן לפלאנש וז'אן־ברטרן פונטליס (Laplanche and Pontalis 1968) מדגישים שבמונח "אוטו־ארוטי" אין הכוונה להיעדר ייצוגים של אובייקט חיצוני. גם מורם ורבם לאקאן לימד שתחושת האני אינה נפרדת מדמויות של אנשים אחרים (לאקאן [1949] 2015). תשוקותיהם מעוררות בנו תשוקה אליהם וחלקי גופם ממגנטים את הדחפים החלקיים באזורים הארוטוגניים שלנו. דווקא בפרוורסיות אנחנו עדים לשילוב תמידי של אוטו־ארוטיות עם מניפולציה הכרחית של אובייקטים אנושיים שלמים או חלקיים, ממשיים או מדומיינים.

(ב) ההבהרה השנייה קשורה לשימוש במונח "פרוורסיה". באופן רפואי־ טכני הפרוורסיה מוגדרת בספר כפעולה מינית שאינה מובילה ישירות להתחברות של אברי המין. הסקסולוגים של אותה תקופה המשיגו את המיניות כפועל יוצא של אינסטינקט הרבייה שגורם לזכר ולנקבה לחוש רעב להזדווגות חדירתית. צורות אחרות של סיפוק הדחף המיני נראו בעיניהם סטיות מדרך הטבע, לפיכך גם בחתירה לעונג מיני כשלעצמו, במנותק מפונקציית הרבייה, חשדו כנטייה פרוורטית. מכאן נגזרת משמעות נוספת של המילה "פרוורסיה" שהיא פחות פורמלית, פחות מוצהרת ויותר מוסרנית, ומתייחסת לאופי החושני, התאוותני ואף החתרני של הפעולה המינית כשלעצמה, לדחפיות הגולמית השועטת להסרת המחסומים ולביטול הפרטיות האינטימית של הגוף החשוף. המילה הלטינית pervertere שממנה נגזר המונח פירושה לסובב, להפוך משהו למנוגד לו. ואכן, האקט המיני הוא היפוך ההתנהלות החברתית המקובלת. יש בו פריצת גבולות בעצם הורדת הכיסויים, מסירת הגוף למגעו של האחר, פלישה לחלקיו האינטימיים, ערבוביה של התעלות אקסטטית המלווה את ההתעלסות עם הפיזיות הבוטה והמטלטלת של הפעולה. במובן זה "המטרה המינית הנורמלית", כלומר משגל החדירה, היא פרוורטית לא פחות ואולי יותר מכול פרוורסיה. מאחר שדווקא החושניות הזימתית של המיניות היא הדבר המגרה בה, מה שמיני במיניות זוהי הפרוורטיות שבה.

פילוסופים וסופרים רבים דיברו על שני הצדדים המנוגדים של האהבה המינית: הצד הגבוה והצד הנמוך. בל נשכח כמה נפלא, כמה נשגב הוא האקט המיני, במיוחד אם הוא מתממש עם אובייקט מואדר ואהוב. שכן האספקט הנעלה שלו מתנוסס כנגד הרקע של הפן הפרוורטי שנותר בצל. ראיית האחד על חשבון הסתרת השני מזכירה את לודוויג ויטגנשטיין וניתוחו את תפיסת האספקט בתודעה האנושית באמצעות התבוננות בתמונת ארנב־ברווז (Wittgenstein 1953, part II: 194):

ויטגנשטיין השתמש בתמונה הפשוטה הזאת כהדגמה מרשימה ומשכנעת לכך שאי־אפשר לראות את שני האספקטים בו זמנית שכן כשאתה רואה את הארנב, הברווז נעלם ולהפך. אפשר להמשיך את טענתו ולומר שבדרך דומה האספקט הנשגב של המעשה המיני משמש מחסום שממסך ומסתיר את הפן האחר הגלום בו. אך האומנם? דווקא ההתנסות התפיסתית המיידית מוכיחה שהאספקט "הנעלם" אינו נמחק מהתודעה: אתה רואה את הארנב בידיעה חושית ברורה שהוא גם הברווז שראית בשנייה הקודמת. ההיעדרות הכל כך נוכחת של הברווז בתוך זיהוי הדמות כארנב היא שהופכת את התמונה למתמיהה ומרתקת.

זהו כנראה גם סוד קסמה של האהבה המינית: הצד הנשגב שלה כולל בהכרח את הפן הפרוורטי. הקיום הכפול של שתי מגמות סותרות שדרות בכפיפה אחת בסימביוזה מפתיעה תמיד הדהים את פרויד, שראה בכך תופעת פיצול. שנים לאחר מכן יקרא לזה היינץ קוהוט "פיצול אנכי" (1972 Kohut) — הפיצול שמבחינתו של פרויד היה הרכיב הבסיסי והמגדיר של הפטישיזם ושל הפרוורסיה באופן כללי. הפרוורט חי בשלום גמור עם התערבבות היסודות האמורים, על פי השכל הישר, להתנגש ולשלול זה את זה. לפרוורט אין כל כוונה לטרוח להבדילם (1983 Chasseguet-Smirgel). פרדוקסלי או לא, ערבוב זה הפך למגמה מקובלת בעידננו שיש המכנים אותו "עידן הפרוורסיה" (Knafo and Lo Bosco 2017).

כיצד, אם כן, מתבטא הפן הפרוורטי של המיניות באקלים התרבותי של המיניות העכשווית? אני מניח שכולנו נסכים שזהו בדיוק הפן הבולט בה. להמחשה אפשר לעיין בקצרה ברשימת הסטיות שפרויד ערך במסה הראשונה. הפריטים של הרשימה כוללים: הומוסקסואליות, אותה, שוב בעקבות הוולוק אליס, הגדיר כ"אינוורסיה", כלומר בחירת אובייקט "לא תקינה", והשאר הן פרוורסיות, ואלה הן: מין אורלי ואנלי, פטישיזם, סקופופיליה, כלומר מציצנות ואקסהיביציוניזם, ולבסוף יחסים סאדו־מזוכיסטיים. אנו רואים מייד שכל הפרקטיקות הללו מקובלות היום בחברה כפעולות לגיטימיות, אם האנשים בוגרים וההסכמה הדדית. ההומוסקסואליות הוצאה מרשימת ההפרעות הנפשיות של ה־DSM ב־1987, ובעשורים האחרונים אנחנו עדים לנורמליזציה הדרגתית שלה. על המין האורלי אין צורך להרחיב דיבור, זהו רכיב שגרתי ברפרטואר ההתעלסויות, מה גם שעל פי הסקרים ההבדל בין גברים לנשים בהענקת מין אורלי הולך ונעלם. באשר למין האנלי, הרי בסקר אמריקני מ־2018 ארבעים אחוז מהנשים דיווחו שהתנסו בו. ישנה גם פרקטיקה של חדירה אנלית לגבר בידי אישה. הפטישיזם מהסוג הישן אולי הצטמצם, אבל ישנה התפוצצות של שימוש באובייקטים פטישיסטיים שמיוצרים במיטב הטכנולוגיות החדישות. באשר לסקופופיליה, הרי שמיליוני, או בעצם מיליארדי, אנשים נהנים מסקופופיליה אינטרנטית כולל הפצת תמונות עירום של עצמם והצצה לאלה של אחרים. ולבסוף, בסעיף הסאדו־ מאזו, משחקי ה־BDSM נעשים פופולריים ולגיטימיים ברוב שכבות החברה כתוספת "ספייסית" נעימה שמגבירה את התשוקה ואת תחושת האינטימיות והקרבה של המשתתפים (2014 Eveleth). המסקנה פשוטה: אין יותר פעולות מיניות או דרכי סיפוק הדחף שמציינות סטייה כשלעצמן. כאשר ב־1960 לאקאן כתב: "כל אחד יודע שהחזרנו את מלוא זכויות האזרח לפרוורסיה" (194 :1992 [1986] Lacan), זאת עדיין הייתה אמירה תיאורטית למדי, אולם היום זהו ציון עובדה שגרתית מתוך שלל הפרקטיקות המיניות המקובלות בחלק ניכר של האוכלוסייה.

אי לכך אפשר לומר שבפן הפרוורטי שלה הגיעה המיניות — לא מעט הודות לפסיכואנליזה — להגשמה עצמית. היא יכולה לקחת מהחיים כל מה שהיא רוצה, אינה חייבת להיות גניטלית, יכולה להיות אוטו־ארוטית, מסטורבטורית או פוליאמורית. אפשר להמשיל אותה למטופלת טובה בתום טיפול ממושך ויעיל: היא מודעת לעצמה, בטוחה וחופשיה, שמחה להיות מה שהיא, בלי עכבות, בלי סימפטומים, בלי חרדות ואף ללא רגשות אשם. היא דואגת למילוי צרכיה ללא היסוס בקבלת אחריות בוגרת לבריאותה הנפשית.

כמו שקורה לעיתים קרובות בסיומו של טיפול מוצלח, לא רק המטופל מרגיש טוב עם עצמו — גם הסביבה מקבלת אותו בזרועות פתוחות. המיניות לא רק זוכתה מכל אשמה ושוחררה מהאיסורים וההגבלות, אלא אף קיבלה מקום של כבוד בשוק הצרכנות כלקוחה רצויה ומחוזרת שהחברה שמחה לספק את דרישותיה המגוונות. צרכיה, שפעם נחשבו נלוזים ומפוקפקים, נענים בלהיטות, תאגידים מכובדים טורחים למענה, והתעשייה הזאת היא אחת מהאושיות היציבות ביותר של הכלכלה העולמית. ואם לא די בכך, היא גם מניעה את גלגלי הקדמה המדעית: מכוני מחקר ופיתוח רבים המתמחים בתחום ידע חדש המכונה "סקסנולוגיה", שוקדים על ייצור אמצעי סיפוק מתוחכמים: תחליפים פטישיסטיים שהולכים ומשתפרים ומתקרבים לשלמות ותכשירים העוזרים לגוף האנושי להפיק חוויות מיניות שטרם נחוו כמותן. השוק הזה כולל כמובן גם טכניקות תרפויטיות לשיפור ביצועים מיניים שמפרנסות גם אותנו. הטכנולוגיה והאידיאולוגיה הצרכנית הולכות ומשתבחות במתן מענה כמעט לכל הדרישות והאיוויים שהמיניות יכולה להעלות. ובאשר לפסיכואנליזה, נראה שהפתיחות המינית מחלחלת אליה אט־אט ומאפשרת שיח חופשי יותר על המיניות גם בתוך חדר הטיפולים, הן במובן של השיח על מיניותם של המטופלים, הן במובן של השיח על המיניות בתוך חדר הטיפולים. אומנם גם בעבר היו אנשים כמו הרולד סירלס שהעזו לשתף את קוראיהם ברגשות מיניים כלפי מטופליהם (1959 Searles), אך בעיקר בעקבות הקולות האמיצים שהושמעו בעשורים האחרונים, כמו למשל ג'ודי דיוויס, עמיתיה ההתייחסותיים (Davies 1994, 1998; Gentile 2013; Celenza 2010), ומחברים אירופיים (Bonasia 2001), המיניות הבוגרת של שני השותפים לטיפול הפכה לנושא מקובל, או לפחות נסבל. לאחרונה יש יותר ויותר דיווחים כנים, פחות ופחות מתנצלים, על המשיכה המינית של המטפלים אל מטופליהם (Roth 2009; Levy 2008) ואפילו מאמרים הבוחנים את יתרונותיה הטיפוליים של המיניות הפרוורטית (Saketopoulou 2014; Dean 2014). אף על פי כן ההתרשמות מהשטח היא שרוב אנשי הטיפול אינם מרגישים בנוח במפגש עם הפן הפרוורטי וחשים כלפי המיניות העודפת מועקה עמומה שמן הסתם קשורה גם לפן הנוסף של המיניות, שאליו נפנה כעת.

הפן הטראומטי

אפשר לזהות את הפן הזה כבר בתיאוריית הפיתוי שפרויד זנח בשלב מוקדם של בניית משנתו. תחילה הוא הניח שהמחלה הנירוטית "(הפרעה נפשית)" היא תוצאה של טראומה שנגרמה לפציינטים בילדותם בידי מבוגרים שפיתו אותם מינית וחשפו אותם בטרם עת להתנסויות מיניות. לכן "זאת עובדה מאלפת שבהשפעת הפיתוי ילדים נעשים פרוורטיים בצורה פולימורפית" (פרויד [1905] 2002: 60). עובדה מאלפת היא גם שפרויד נטש את ההיפותזה הזאת לטובת תיאוריה המתמקדת בפנטזיות ראשיתיות שכיוון הסיבתיות בה למעשה הפוך: לא הטראומה, קרי הפיתוי בידי מבוגר היא שמכניסה את המיניות לעולמו הפנימי של הילד, אלא המיניות הראשונית, האוטו־ארוטית החושקת באובייקט חלקי, היא שמחוללת את הטראומה של מפגש הילד עם המיניות — עם המיניות של עצמו, אך גם עם המיניות של הסובבים ובמיוחד, כפי שלפלאנש יבהיר בהמשך (1999 Laplanche), של אימו שחשה תשוקה אליו. עצם המפגש עם המיניות הוא חוויה מטלטלת שדרכה נחשף הצד המציף והפוצע שבה: "זהו עצם טבעה של המיניות לגרום לאפקט טראומטי" (Laplanche and Pontalis 1968: 4). כאן חשוב לציין את הערתם של מדלן ברנז'ה ושותפיה (Baranger, Baranger and Mom 1988) שגם מושג הטראומה אינו אחיד והוא הלך והשתנה במרוצת הזמן והמחקר הן בעבודתו של פרויד הן בספרות האנליטית שאחריו. בכל מקרה אנליטיקאים רבים ציינו את "הטראומה שבמיניות" (בולאס [2000] 2009: 34), החזיקו בדעה ש"המיניות האנושית היא טראומטית מטבעה" (McDougall 1995: xi) והדגישו את ה"עודפות" או "יותר-מדי-יותר" המזעזעת של החוויה המינית, כפי שהגדירה זאת רות שטיין (Stein 2008). הטראומה היא הבטנה של הפן הפרוורטי: הריגוש המיני והפצע שהוא מותיר בגוף-נפש נוצרים יחדיו. הריגוש פוצע, הפצע מרגש — ושני אלה כרוכים זה בזה, והרתיעו מטפלים רבים וטובים כבר בזמנו של פרויד. תמיד הייתה תחושת אי־נוחות הן עם האפיונים החתרניים והסטייתיים של המיניות הן עם האפקטים הטראומטיים שלה. לכן הייתה אצל המטפלים תמיד מגמה לפרש את הריגוש המיני של מטופליהם (ושל עצמם) דרך המסגרת המושגית של הצורך בהזנה ובחום כדי לצנן את להט התשוקה ולהכניסו למרחב מוגן של יחסי הורה-ילד א־מיניים לכאורה. להמחשה נוכל להתבונן כעת בשתי וינייטות קצרות מתוך יצירות המופת של הספרות האנליטית.

הראשונה לקוחה מתוך הרצאתו של קוהוט על הפרוורסיות (Kohut 1996: 1-12). זהו תיאור של פנטזיה מינית שפיתח מטופל, מיסטר A. המטופל נהג לבחור לעצמו תמונה של איש שרירים כלשהו מתוך חוברת Building Body ופנטז כיצד בעזרת תחבולה ערמומית הוא משתלט על האיש וכובל אותו לעמוד [שם: 8]. או אז מיסטר A היה מאונן את איבר מינו של השרירן וברגע שהאיש היה מגיע לשפיכה, המטופל חש סיפוק מיני אדיר. לפנטזיה הזאת הייתה "איכות ממכרת שאין לעוצרה". והנה הסברו של קוהוט למקרה: "השרירן, אובייקט המיניות של מיסטר A, היה תחליף לאימאגו אבהי ארכאי, מואדר ואומניפוטנטי, והמטופל רצה לרוקן את הדימוי האבהי מכוחו ולספוג אל תוך עצמו את הכוח הזה על ידי אוננותו של האיש. לא היה לי ספק", כתב קוהוט, "שזו הייתה פנטזיה של מין אורלי שבו המטופל בלע את הזרע של האיש החזק. אם כי זה היה הקישור בסמוך־למודע של מיסטר A, ומעולם לא הבכתי אותו בדרישה להופכו למודע — הוא היה איש שברירי מאוד". (אנו רואים כאן את רגישותו וחוכמתו הקלינית של קוהוט שבאינטואיציה אמפטית עדינה וחדה ידע לזהות במדויק את גבולות היכולת של מטופלו). "במילים אחרות, כשמיסטר A פנטז את עצמו בולע את הזרע של השרירן, הוא הרגיש חם ומלא עוצמה כי הוא בלע את כוחו של האיש. כל העניין היה סימבולי, גרסה שעברה סקסואליזציה של הצורך להפנים בבטחה את עוצמתו של האב המואדר, סָּפק הנרקיסיזם" (שם: 9). בהמשך קוהוט אף המליץ לא להתייחס בטיפול לצד המיני של הפנטזיה ולא לעסוק בפעולתו של הדחף המפעיל אותה, אלא להתמקד בגעגועי המטופל אל דמות האב הכול־יכול.

מבלי לערער לרגע על תקפותו הסימבולית של הפירוש, ברור שהוא מנסה לנטרל את עוצמת המיניות הגלומה בפנטזיה של מיסטר A, והרי דווקא העוצמה היא המוטיב העיקרי בחוויית הנחיתות שלו. לכן כל מהלך הפירוש נראה כניסיון לדה־סקסואליזציה, הימנעות מהטראומטיות של המפגש הישיר עם הדחף המיני. האסטרטגיה הטיפולית שהמחבר מציע היא הצבת האובייקט — הדימוי האידיאלי של האב — במרכז הבמה, תוך כדי טשטוש מקומו של הדחף שנתפס כשפל, כמסוכן וכאנטי־תרפויטי. גישה זו

מתקשרת להערת השוליים של פרויד בשלוש מסות: "ההבדל העמוק ביותר בין חיי האהבה של העולם הישן ובין אלה שלנו טמון, ללא ספק, בכך שהעת העתיקה שמה את הדגש על הדחף עצמו, ואילו אנו מעבירים אותו אל אובייקט הדחף. הקדמונים העלו על נס את הדחף המיני והיו מוכנים לרומם אפילו אובייקט נחות לדרגת אצילות, בעוד שאנו מזלזלים בפעילות הדחף כשלעצמה ומוצאים לה צידוק רק בעזרת מעלותיו של האובייקט" (פרויד [1905] 2002: 30). פרויד כמובן לא יכול היה לדעת שבמאה העשרים ואחת החברה האנושית תעשה תפנית חדה בחזרה אל הדחף, בין השאר כי סיפוקו זמין, נגיש ואף עולה בקנה אחד עם התרבות הצרכנית הרווחת. עם זאת, אנו נשארים עם השאלה אם באקלים המיני הנוכחי אפשר להתחמק בטיפול מנגיעה בחומרים מיניים כה בולטים או לפרשם בצורה א־מינית מובהקת, בלי שהמטופל ירגיש נבוך דווקא מההתחמקות הזאת.

הווינייטה השנייה לקוחה ממאמרו הנפלא של עמנואל גנט "מזוכיזם, כניעה, התמסרות."

אישה צעירה גבולית, תובענית, נרגנת ומניפולטיבית, יצאה מן השעה הטיפולית באומרה: "זו הייתה פגישה טובה", ברומזה לכך שהפעם לא אכזבתי אותה. במהלך הפגישה נותרתי נחוש, עדיין אל מול מבול של דרישות ותלונות. בנקודה מסוימת אמרתי: "את יודעת, איכשהו אני חושב שאם היית משיגה את מבוקשך, היית מרגישה מאוכזבת מאוד". היא חייכה באופן לא־רצוני ולאחר שתיקה ארוכה, נדירה מאוד, אמרה: "אתה מתכוון שאם אני מנצחת, אני מפסידה?" אמרתי: "החלק שלך שמתחבא, ושאנו מנסים למצוא, הוא זה שמפסיד". עוד שתיקה ארוכה. למחרת, מילותיה הראשונות היו, "דבריך באמת נגעו בי", ואז היא דיווחה במבוכה רבה שלאחר הפגישה היא הלכה הביתה, הכתה את עצמה, הכניסה בכוח מקל לפי הטבעת ואוננה עם פנטזיות על כך שמענים אותה.

עפ"י הבנתי את הרצף, היא הרגישה שהמחסום ההגנתי שלה יורד, היא זכתה להציץ אל קיום אפשרי של עצמי נאהב ובלתי מוגן, ויחד עם זה חוותה את ההתרגשות הראשונית של התמסרות התחלתית. במהרה עלה הצורך להגדיר מחדש את הדחף להתמסר במונחים של עצמי כוזב, כבן לווייתו המזוכיסטי. ההרגשה שהגיעו אליה, שמכירים אותה, ש"נגעו בה", תורגמה להיותה "נחדרת" ומוכה. מציאות רגשית חדשה תורגמה למציאות הפנימית המוכרת הישנה; הדחף להתמסר מוכרח היה להיחוות כסטייה שלו, כמזוכיזם (גנט [1999] 2013: 276-277).

אנו רואים מייד שגנט מעדיף להסביר את מיניותה של המטופלת במונחים של מה ששנדור פרנצי ([1933] 2003) מכנה "צורכי הרוך" שלה. אי לכך, במקביל להיותו מטפל אמפטי, אכפתי, הדואג למטופלת כאם הדואגת לתינוקה, נראה שהוא מתקשה לחיות בשלום עם הפן הפרוורטי של מיניותה, אולי גם של מיניותו. אם נתבונן שוב בקטע המתואר, נוכל לדמיין כיצד כאשר אמר לה שאם תשיג את מבוקשה תרגיש מאוכזבת, זה הרעיד בה משהו מוכר ומיוסר שזה כבר ביקש להיאמר אך היה תקוע וכואב בתוכה, והנה מילותיו פתחו שם סדק שאפשר אולי להוציא את הדבר הזה דרכו. לכן, לאחר מאבק פנימי שהתבטא ב"שתיקה ארוכה, נדירה מאוד", היא פלטה לבסוף את המילים שמבחינתה ביטאו את תמצית מצבה הקיומי: "כשאני מנצחת, אני מפסידה". הנוסחה הזאת מביעה באופן מטפורי, שחומק מההיגיון הליניארי, את תמונת הלא־מודע המיני שלה הנועץ את שיניו בזנב של עצמו:

לפי איגנסיו מאטה־בלאנקו (Matte-Blanco 1959), הלוגיקה של הלא־מודע היא סימטרית, כלומר "כשאני מנצחת, אני מפסידה" פירושו בלא־מודע "כשאני מפסידה, אני מנצחת!". הלוזריות המשפילה והמכאיבה מעוררת בה צהלת ניצחון מאנית ומינית. זאת ההתענגות שלה, ומעניין שהיא מציפה אותה ברגע שהמטפל שהיא התישה בטרוניות אינסופיות, אומר לה משהו שמשתמעת ממנו נימה של ייאוש וכניעה שמהדהדים את הייאוש והכניעה שלה. האם זה מה שחדר אותה, האם זה מה שהלהיב אותה? "הנה עיניתי אותך להנאתי וכעת יש לי את הזכות והעונג להיות מעונה על ידך, ולו רק בפנטזיה". אין צורך לומר שקריאה כזאת אינה מבטלת את הבנתו המקבילה של גנט, אולם פרשנותו מנסה לשים בצד את הפן המיני הפרוורטי באופן די שקוף, ועל ידי כך להתחמק מהטראומטיות האורבת בה למטפל. בניגוד לגישתו, בשיח של היום ההתענגות הפרוורטית היא חלק שגרתי של העולם הסובב, הספוג בחמישים גוונים של סרטים, אתרים, בלוגים וחוגי בית BDSM-יים. על המטפל של היום להיות מסוגל לשאת את הטראומה שמיניותם של מטופליו מסבה לו. נכון, קל לומר זאת, קשה באמת להישאר במצבים אלה פתוח, מוכן להיפגע ובכל זאת להמשיך לאהוב את המטופל (כפי שגנט בדרך כלל ידע לעשות), בלי להיסגר, בלי להתרחק, בלי להסתתר מאחורי הימנעות הגנתית, בלי לפתח תגובה טראומטית.

ברמת השיח המקצועי שלנו ייתכן שהגיעה העת להודות שהמיניות החדשה קוראת להופעתו/ה של מטפל/ת חדש/ה –שבלי לוותר על רגישותו/ה ויכולתו/ה להזדהות הזדהות טיפולית עם המטופל יהיה/תהיה מסוגל/ת לשאת את מיניותו על גווניה הפרוורטיים והטראומטיים. מן הסתם חלק חשוב של מיומנותו/ה המקצועית יכלול יכולת להכיר גם בצדדים הפרוורטיים של מיניותו/ה, כמובן בלי לפעול על פיהם ואף בלי להיכנס לעמדה הטראומטית המצמצמת את מרחב פעולתו/ה הטיפולית. זאת משימה שמעוררת גם את שאלת ההכשרה של אנשי טיפול באקלים המיני העכשווי, אם כי שאלה זו חורגת ממסגרת הדיון הנוכחי.

עם זאת, ברמת החברה אפשר לזהות כבר היום ביטויים אחדים שמזכירים תסמינים פוסט־טראומטיים ביחס למין. דווקא בזמנים הליברליים שלנו ישנם ניצנים של התרחקות מהמיניות או לפחות מקיום יחסי מין. לפי הסקרים, בעשור האחרון ירדה תדירותם פי תשעה בארצות הברית (Twenge, Sherman and Wells 2017), פי שישה בבריטניה. ביפן קרוב למחצית מהנשים ורבע מהגברים בגילאי 25-16 (הגיל ההורמונלי!) טענו שהם "מתעבים" את המגע המיני. נראה שהסקס מאבד מהסקס־אפיל שלו. האם נוכחותו בכל מקום מייצרת תגובה הגנתית של התנזרות, נסיגה, היאטמות כלפיו? לאן אפוא הלך הליבידו?

הפן של המיניות כפנטזיה

החל בפרויד ניצבה הפנטזיה הלא־מודעת במרכז השיח הפסיכואנליטי. ההנגדה הדיכוטומית בין הפנטזיה למציאות העסיקה אנליטיקאים רבים שהאמינו תחילה כי תפקידם לעזור למטופליהם לברור בצורה מפוכחת מהי המציאות האובייקטיבית ומהם עיוותי הפנטזיה. מבלי להפחית מחשיבותה של השאיפה הזאת כבר בדורות הראשונים, לא מעט הודות להשפעתה של מלני קליין, היה ברור כמה חשוב לא להיתפס להנגדה בינארית פשוטה בין פנטזיה למציאות. סוזן אייזקס (1948 Isaacs), חנה סגל  (Segal 1957,1994) ואחרים תיארו משחק גומלין מורכב בין פנטזיות לתפיסות המציאות שבו הפנטזיה כביטוי הדחף משמשת כרכיב ליבידינלי הכרחי של תהליכי תפיסה ושיפוט רציונליים. יתרה מזאת, על פי פרויד האינטלקט עצמו בא לידי קיום כצאצא של פנטזיה. כמו אפרודיטה שנולדה מקצף גלי הים, כך החיים הנפשיים נוצרים מקצף הפנטזיה, ההזיה, ברגע המאגי שבו התינוק המתאווה לשד אימו מצליח לברוא, כלומר להזות, את עונג ההיצמדות לשד. ההזיה החושית של מציצת הפטמה ויניקת החלב היא הצעד הראשון בדרך לבניית יכולת הדמיון, החלימה והחשיבה ועימם כל המנגנון הנפשי של מי שעתיד להפוך לבן אנוש. זהו ההסבר המיתי של היווצרות הנפש האנושית על פי "שני עקרונות התפקוד הנפשי" (Freud [1911] 1958: 220), מקור ההשראה של ווילפרד ביון, דונלד ויניקוט ואחרים, לפיו הפנטזיה התינוקית היא המצע הראשוני להתהוות תפיסת המציאות הבוגרת, מה שאומר שהפנטזיה בכל מקרה גלומה בתוך המציאות הנתפסת. על אחת כמה וכמה זהו המצב לגבי פנטזיה מינית השזורה ללא הפרד במציאות המינית ההזויה ממילא.

אם נפנה כעת לפן הפנטזמטי של המיניות נראה שהוא צידם האחר של הפן הטראומטי והפרוורטי, מפני שכפי שאומרים ברנז'ה ושותפיה, "הפנטזיה משתתפת באופן בלתי נמנע בהיווצרות הטראומה" (Baranger, Baranger and Mom 1988: 115). הפנטזיה מתהווה כהשתוקקות אל ההזיה המינית וכזעזוע ממנה והיא משמשת כר למחיה וחומר להגשמה של שני הפנים האחרים. הפרוורטיות ניזונה ממנה ויוצאת לדרכה, הטראומטיות מתכנסת לתוכה, מסתגרת ומתענגת בסבלה. הפנטזיה מפיחה חיים במיניות, נושאת אותה על כנפיה, ולכן ככלות הכול המיניות האנושית היא בראש ובראשונה פנטזיה. אי לכך, נגד האמירה הקודמת הגורסת שמה שמיני במיניות זו הפרוורטיות שבה, אולי נכון יותר לומר כעת במין געגוע נירוטי: מה שבאמת מיני במיניות זוהי הפנטזיה על המיניות.

הנה דוגמה מהקליניקה. מטופל בן 30+ היה מאוהב עד כלות בחברתו היפה. היו לו קשרים רבים לפניה, אך הרומן הזה היה לדבריו היחיד והמיוחד. הקשר היה סוער וסוחף, היא הייתה אובססיבית לגביו, הוא חש אליה משיכה אדירה, קינא כל הזמן, אם כי ניסה להיות "קּול" ולא להראות זאת. הצד הבולט באהבתם היה המין. לדבריו היא הייתה נועזת מאוד ולהוטה לענג אותו, והוא הרגיש איתה שלמות מינית מוחלטת. אף על פי כן הוא סיפר שתוך כדי קיום יחסי מין איתה, מצא את עצמו מפנטז שבעצם הוא עושה את זה עם אחת מחברותיה, פעם זאת פעם אחרת, אף שלא היה לו כל עניין בהן. כששאלתיו איך הוא מבין זאת, ענה: "אתה יודע, המין עצמו, גם אם הוא נפלא, אתה יכול להיות בו רק לכמה רגעים. אז כדי לשמור שהוא ימשיך להיות נפלא, אתה חייב לברוח ממנו לאיזה סרט שבמקביל". האמת היא ששמעתי דברים דומים מכמה אנשים. אפשר אולי לשער שהצורך בפיצול התודעה תוך כדי חוויית העונג מעיד על הטראומטיות שבכל מקרה טמונה במגע המיני, ולכן המערכת הנפשית מנסה לבצע ויסות ספונטני ולהתרחק מעט מהגירוי כדי להקל על האינטנסיביות של ההתנסות. אבל נראה שמדובר ביותר מבלימת זעזועים: המיניות זקוקה לפנטזיה כאופן התקיימות בסיסי והכרחי. הנה דוגמה: סטודנטית שהתגוררה עם חבר, אך כל הסמסטר פנטזה בלהט על הפרופסור החדש. כשנפרדה מהחבר, החלה קשר שלא ציפתה לו ואמרה לי בהפתעה: "סוף־סוף אני מפנטזת על מי שאני שוכבת אתו ואני שוכבת עם מי שאני מפנטזת". ובכל זאת, כעבור זמן קצר היא דיווחה שהיא זקוקה לגלישה אל מעבר למציאות: למשל, היא מדמיינת שהוא הופך לאיש אקדמיה והיא מפתה אותו בכיתה. בכל מקרה, האלמנט הפנטזמטי של מציאויות מקבילות ששזורות זו בזו חייב להיות שם כדי להזין את הריגוש המיני.

במאמרם הקלאסי "פנטזיה ומקורות המיניות" טענו לפלאנש ופונטליס שפנטזיה מינית מתקיימת בכמה מישורים בו זמנית, החל בחלימה בהקיץ מודעת או קרובה למודעות וכלה בפנטזיות ראשיתיות של הילדות המוקדמת שלחלוטין אינן נגישות, אך משמשות כְּבסיס המבנה הנפשי. פנטזיות אלה קבורות עמוק בלא־מודע של הילד, "אבי המבוגר", ומשמשות עבורו הסבר פנטזמטי על מקורות הווייתו: "הסצנה הראשונית מתארת כיצד הוא נוצר, פנטזיית הפיתוי קשורה למקור ולהפצעת המיניות, ופנטזיית הסירוס מסבירה את המקור וההבדל בין המינים" (1968:11 Laplanche and Pontalis). אי־ אפשר לדמות, לחשוב או להביע פנטזיות לא־מודעות אלה, אך הן מהדהדות דרך מחשבות ופנטזיות מיניות בעלות דרגות שונות של קרבה למודעות. השזירה של חומרי הפנטזיה שבאים ממישורי מודעות שונים ומלווים את התחושות הפיזיות הממשיות שלובה בחוויה המינית המערפלת את החושים, שבה המציאות וההזיה מתערבבות וזולגות זו אל זו ללא הפסק.

עיקרון זה פועל כפי הנראה גם במצבים חלופיים כמו למשל בצפייה בפורנו. לכאורה זוהי פעילות שבה המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט ([1971] 1995: 68) חוסל לחלוטין, ישנה זמינות מיידית של הגירוי המיני ואין מקום לממד הפנטזיה. אבל ההסבר של לפלאנש ופונטליס על הרב־שכבתיות של הפנטזיה המינית מאפשר לנו לראות תמונה מורכבת יותר: התפיסה הישירה והמודעת של המסך מלווה בחלימה בהקיץ מודעת למחצה ובמנעד דרגות משתנות של ִהפנּוט. הצופה המביט בחלקי גופם של השחקנים בסרט יכול לפנטז בצורה מודעת למדי עינוג אוטו־ארוטי של גופו ושל איברו המיני בפעולה. בו בזמן הוא מפיק סיפוקים ברמה פחות מודעת של דחפים חלקיים, כגון דחף המציצנות וההזדהות עם האקסהיביציוניזם של הדמויות. במקביל לכל אלה, מאחורי החלימה המהופנטת משתרעת הפנטזיה הלא־מודעת שאי־אפשר לתפוס אותה ויזואלית או לחוש אותה, זו הקשורה בסצנה הראשונית של היווצרותו כאורגניזם חי, סצנה שמרטיטה את הרבדים העמוקים ביותר של מיניותו הילדית.

שוק הטכנולוגיה המינית מיטיב להשתמש בתהליכים הפנימיים האלה בפיקחות, ובכל זאת לקוחות רבים מדווחים שהם חשים בסופו של דבר התשה, ייאוש וחוסר תוחלת. הפנטזיה המכנית, אף שהיא מתוכנתת ליצור אשליה שעולה בהרבה על הממשות, אינה יכולה להרוות את הנפש הצמאה בכל זאת ליצירת מגע חי עם אובייקט ממשי. אפשר להיעזר כאן בהבחנתו של ויניקוט בין דמיון יוצר לפנטוז עקר: "בפנטוז", אומר ויניקוט, "מה שקורה קורה מיד, חוץ מזה שאינו קורה כלל" (שם: 58). כמה מדייקות המילים האלה בתיאור הפנטוז האינטרנטי של היום, אף שהן נכתבו בזמנים שבהם אף אחד לא יכולה היה לפנטז לא את מרחב הסייבר הנוכחי ולא את הסתבכותה של הפנטזיה המינית בתוכו. כי בסופו של דבר, למרות התחכום הלא ייאמן של הסקסולוגיה העכשווית, היא מכוונת במוצהר לחוויה חלופית: הסיפור שלה נעול בתוך ד' אמות ההתגרות והסיפוק, ללא יומרה לטעת תקווה למפגש ממשי. וכאן כנראה טמונה חולשתה, שכן לא רק המציאות אינה קיימת ללא הפנטזיה, אלא גם הפנטזיה זקוקה למגע מסוים עם המציאות, עם הממשי.

באופן מוזר המיניות כפנטזיה משתוקקת אל הממשי הזה, אך בתנאי שהוא ניתן לנגיעה חטופה ולא להשגה וכיבוש. המפגש הממשי הוא פרדוקסלי, הוא קורה, מתגשם במציאות, ובכל זאת חומק מכל ניסיון של אחיזה בו ומסתיים בהחמצה, כמו שתיאר המטופל שלי. אבל דווקא אל הממשי החמקני הזה כמהה הפנטזיה שלעולם לא תסתפק בסיפוק. היא חושקת במה שחסר, לא במה שנמצא. ודווקא מהסיבה הזאת על הפסיכואנליזה, שהפנטזיה מאז ומעולם הייתה סביבתה הטבעית, שהלא־מודע כנוכחות מובהקת ביותר של היעדר וחסר הוא שעומד מאחוריה, להתמקם בעידן העודפות המינית הגואה בעמדה שמשמרת את החסר, את אי האפשרות של הגעה לסיפוק. לכן חשוב שנדע לא להתקבע בידע שנדמה לנו שיש לנו, שנהיה ערים לשינוי העצום המתרחש, שנחקור אותו בעיניים סקרניות בלי הסיווגים הישנים של נכון או לא נכון, של נורמלי או פתולוגי, כי הדברים זזים היום מהר והתגיות מתחלפות לפני שמספיקים להדביקן. במילים אחרות, שגם אנחנו, כמו המיניות ויחד איתה, לא ניבהל מלהיות בתנועה, במעבר ובהשתנות לכיוון לא־ידוע, בתשוקה ונחישות לגעת בפנטזיה ולאחוז בה, כמובן בידיעה שהדבר אינו ניתן להגשמה.

התשובה

לסיום, לאחר שהבטנו בשלושת פניה של המיניות, קשה לא להתייחס לנושא נוסף שלא הוזכר לאורכו של הדיון, אך נוכחותו נשפה בעורפנו כל העת: נושא ושמו אהבה. כיצד ניצבת האהבה מול שלושת פניה של המיניות? אומר בקצרה ובפשטות שלדעתי האהבה היא התשובה. האהבה היא התשובה, אך לא במובן של פתרון, אלא במובן של התאמצות למצוא מענה למצב שאין ולא יכול להיות לו פתרון, מה שכמובן מיד מזכיר את ויניקוט ואת הצעתו לקבל את הפרדוקס בלי לנסות לפותרו. האהבה היא התשובות: במקרה של הפן הפרוורטי האידיאליזציה של הקשר מאפשרת להפוך את הכניעה המזוכיסטית להתמסרות, את תאוות השליטה הסדיסטית לתשוקה להתמזגות עם מושא האהבה ואחיזה בו, את הפטישיזציה המחפצנת של האובייקט להאדרתו הרומנטית. במקרה של הפן הטראומטי התשובה היא נטרול הפיזיות הבוטה, הקהיית העוררות הפיזיולוגית לטובת צורכי היקשרות המערפלים את המיניות. ובמקרה של פן הפנטזיה התשובה היא פנטזיה: פנטזיה שהפנטזיה תהפוך למציאות, שזה יימשך לעד, שהבלעדיות תישמר ושאפשר יהא לפנטז עוד ועוד ביחד.

אנשים רבים ימחו: מדוע עלינו להצר את מרחבה העצום של האהבה לראייתה בעיקר כמכלול תגובות למופעים שונים של המיניות? מה עם האהבה אשר מעבר לדחפים וסיפוקם, אהבת אם, אהבת עם, אהבת האנושות או אהבה/חמלה בודהיסטית לכל היצורים באשר הם? מה עם "ואהבת לרעך כמוך"? "ואהבת את ה' אלוהיך"? אהבה אפלטונית, אהבה אוקיינית, אהבה קוסמית?

אשר לי, ליבי איתם. אכן, זהו ייעודה של האהבה: להרחיב את עולם הנמלה שלנו, ליצור את המשמעויות שמעבר. במובן זה האהבה היא יצירה אנושית מובהקת, מעשה אמנות שהתוצר שלו הוא אשליה שמקיימת ומתחזקת את חיי הנפש בעולם הממשי החסר משמעות באופן בסיסי. אשליה הכרחית בעלת ערך פרקטי, שימושית מאוד באומנות החיים היומיומיים, מה שאומר שאהבה אינה רק תשובה, היא גם חובה.

נדמה לי שהפסיכואנליזה אינה חולקת על כך, אך היא רואה עצמה מחויבת לקרוא לדברים בשמם. היא אינה דורשת ויתור על אשליות חיוניות, אך היא עומדת על הנחיצות שבהבנתן. מנקודת מוצא זו ניתוח אנליטי מפוכח מבחינתו של פרויד תמיד יחזיר את האהבה אל גבולות המיניות. כבר בשלוש מסות הוא מציע לספקנים לבחון את תובנתו שרגשות חיבה הם בהכרח מיניים: "יהיו אולי כאלה שיתנגדו לזיהוי רגשות החיבה וההערכה של הילד כלפי מטפליו עם האהבה המינית, אולם סבור אני שחקירה פסיכולוגית קפדנית תוכל לקבוע זהות זו מעבר לכל ספק" (פרויד [1905] 2002: 83). "הגרעין של מה שאנו נוהגים לכנות 'אהבה', אותו עניין המעסיק את המשוררים, הוא, כמובן, האהבה המינית" (פרויד [1921] 2009: 48). מנקודת מבטו כל השקעה רגשית בזולת היא ליבידינלית, ארוטית, ולכן הוא לא התקשה לדבר בחופשיות על רגשי החיבה והידידות שלו עצמו כלפי פליס או פרנצי כ"השקעה הומוסקסואלית" (Freud [1910] 1994). ההתמקדות במיניות הייתה לדבריו "השיבולת" הפסיכואנליטית (Jones 1957: 15), סימן היכר של אופן חשיבה שמבחין בין הפסיכואנליזה לתחומי דעת אחרים. השיח הפסיכואנליטי של פרויד תוחם את עצמו בגבולות המפגש הקליני שבמסגרתו האהבה, הדבר המרכזי, המכריע והחשוב מכולם, תתגלה תמיד כתופעה שנגזרת ויונקת מההיבטים האפלים, הכאובים והשיגיוניים של המיניות. הייתי אומר שאם לוקחים את השקפתו של פרויד עד לקצה, האהבה אינה אלא מוטציה של המיניות באורגניזם האנושי.

אם זה נשמע מצמצם, הרי שהצמצום נחוץ כדי שלא נתבלבל, שנדע לדייק ולהתמקם נכון בתחום פעולתנו הטיפולית. מאחר שגבולות התחום הזה אינם משורטטים בבירור, קל להפליג מהם לעבר שדות זרים סמוכים מאוד, עשירים, דיאלוגיים, דומים כל כך לזה שלנו, ובכל זאת רחוקים כי אין מלאכתם מכוונת ומכוילת להגיע למגע דווקא עם האזור החמקמק של הלא־מודע המיני. ובלי הנגיעה הזאת, לפחות אליבא דפרויד ואלה שהלכו בעקבותיו, לא יושג אפקט טיפולי ממשי. זאת כנראה הסיבה שהוא התעקש לצמצם את אזור התערבותנו או, כפי שהוא העיד על עצמו, "[ל]עוור את עצמ[ו] באופן מלאכותי כדי למקד את כל האור בנקודה חשוכה אחת" (Freud [1916] 1972). שם, באזור החשוך, באפלת הלא־מודע, שם מקומנו.

אבל היום, בפאזה החדשה שבה המיניות מוארת באור המסנוור של פנסי המדיה והכול בה נגיש, שקוף, פתוח לרווחה — מה נותר ממנה עבורנו, אלה שאינם נוהגים לחפש מתחת לפנס? ובכן, מה שנותר באפלה לא מובן, לא ידוע, היא האהבה. ככל שהמיניות בולטת, נגישה וגלויה יותר בשיח החברתי, כך האהבה ניתנת פחות להגדרה וזיהוי, מתרחקת מהמיניות ונעשית יותר חידתית וקרובה אל הלא־מודע אשר כידוע דבר אינו ידוע עליו. ואולי ההתקרבות הזאת רומזת לכך שהלא־מודע עצמו משתנה היום. הוא פחות קשור למיניות ויותר מהול באהבה, למעשה הולך ומתלכד עימה. האם בימינו האהבה הופכת למהות הבלתי נתפסת של הלא־מודע? כאן, דרך תנועת המטוטלת בין המיניות והאהבה, אנו רואים כיצד הנחת החצייה של המרחב הנפשי למודע ולא־מודע מנכיחה את הפיצול בין האהבה למיניות שאותו אנו מכירים היטב מהקליניקה. כמו שני האספקטים אצל ויטגנשטיין שבמשחק הגומלין ביניהם נוכחותו של האחד גורמת להיעדרו של השני, כך האהבה והמיניות, שלכאורה נבדלות זו מזו והבלטתה של האחת מביאה לטשטושה של השנייה, מתגלות, כמו בטבעת מביוס, כל אחת כהמשכה של האחרת.

רשימת המקורות

בולאס, כ' ([2000] 2009). היסטריה, תרגום: ל' מור, תל אביב: תולעת ספרים.

גנט, ע' ([1999] 2013). מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות, בתוך: ס"א מיטשל

ול' ארון, פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת, תרגום: א' רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 297-262.

ויניקוט, ד.' ([1971] 1995). משחק ומציאות, תרגום: י' מילוא, תל אביב: עם עובד.

לאקאן, ז' ([1949] 2015). שלב המראה כמעצב הפונקציה של האני, בתוך: כתבים, כרך א, תרגום: נ' ברוך, תל אביב: רסלינג, עמ' 94-87.

לאקאן, ז' ([1972] 2005). הסמינר ה־20 (1973-1972) — עוד, תרגום: י' מירון, תל אביב: רסלינג.

פרויד, ז' ([1900] 2008). פירוש החלום, תרגום: ר' גינזבורג, תל אביב: עם עובד.

פרויד, ז' ([1905] 2002). שלוש מסות על התאוריה של המיניות. בתוך: מיניות ואהבה, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: עם עובד, עמ' 97-17.

פרויד, ז' ([1915] 1988). הלא מודע. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר, עמ' 350-324.

פרויד, ז' ([1917] 2008). אבל ומלנכוליה, בתוך: אבל ומלנכוליה/פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: רסלינג, עמ' 43-15.

פרויד, ז' ([1921] 2009). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, תרגום: נ' קול, תל אביב: רסלינג.

פרויד, ז' ([1930] 2000). תרבות בלא נחת, בתוך: התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק, תל אביב: ספריית הפועלים, עמ' 145-75.

פרנצי, ש' ([1933] 2003). בלבול השפות בין המבוגר והילד, בתוך: בלבול השפות בין המבוגר לילד, תרגום: ר' בר־חיים, תל אביב: עם עובד, עמ' 207-199.

Baranger, M., W. Baranger and J.M. Mom (1988). The infantile psychic trauma from us to Freud: Pure trauma, retroactivity and reconstruction, International Journal of Psycho-Analysis, 69: 113–128.

Bonasia, E. (2001). The countertransference: erotic, erotized and perverse, The International Journal of Psycho-Analysis, 82(2): 249–262

Celenza, A. (2010). The analyst’s need and desire, Psychoanalytic Dialogues, 20(1):60-69

Chasseguet-Smirgel, J. (1983). Perversion and the Universal Law, The International Review of Psycho-Analysis, 10: 293–301

Davies, J. M. (1994). Love in the afternoon: A relational reconsideration of desire and dread in the countertransference, Psychoanalitic Dialogues, 4(2): 153– 170.

Davies, J. M. (1998). Between the disclosure and foreclosure of erotic transference-countertransference: Can psychoanalysis find a place for adult sexuality?, Psychoanalytic Dialogues, 8(6): 747–766

Dean, T. (2014). Uses of perversity: Commentary on Saketopoulou's "To suffer pleasure", Studies in Gender and Sexuality, 15(4): 269–277.

Ellis, H. (1897). Studies in the Psychology of Sex, vol. 1, Philadelphia: F.A. Davis Co.

Eveleth, R. (2014). Americans are more into BDSM than the rest of

the world, Retrieved on October 2020 from: https://www.smithsonianmag. com/smart-news/americans-are-more-bdsm-rest-world-180949703/,        10.2.2014.

Freud, S. ([1910] 1994). Letter from Sigmund Freud to Sándor Ferenczi, October 6, 1910, The Correspondence of Sigmund Freud and Sándor Ferenczi, vol. 1: 1908–1914, Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, pp 221–223.

Freud, S. ([1911] 1958). Formulations on the two principles of mental functioning, SE, vol. 12, pp. 218–226.

Freud, S. ([1916] 1972). Letter from Freud to Lou Andreas-Salomé, May 25, 1916, International Psycho-Analytical Library, 89: 45, London: Hogarth Press.

Gentile, J. (2013). From truth or dare to show and tell: Reflections on childhood ritual, play, and the evolution of symbolic life, Psychoanalytic Dialogues, 23(2): 150–169.

Isaacs, S. (1948). The nature and function of phantasy, International Journal of Psycho-Analysis, 29: 73–97.

Jones, E. (1957). Sigmund Freud Life and Work, vol. 3: The Last Phase 1919- 1939, London: The Hogarth Press.

Kohut, H. (1972). Thoughts on narcissism and narcissistic rage, The Psychoanalytic Study of the Child, 27: 360–400

Kohut, H. (1996). The Chicago Institute Lectures, Hillside, NJ: The Analytic Press.

Knafo, D. and R. Lo Bosco (2017). The Age of Perversion: Desire and Technology in Psychoanalysis and Culture, Abingdon, UK: Routledge Press.

Krafft Ebing, R. ([1886] 1900) Psychopathia Sexualis, with Especial Reference to the Antipathic Sexual Instinct, a Medico-Forensic Study, New York: Rebman Co.

Lacan, J. ([1964] 1977). The Four Fundamental Concepts of Psycho-Analysis, London: Penguin Books.

Lacan, J. ([1986] 1992). The Ethics of Psychoanalysis, London: Routledge. Laplanche, J. (1999). Seduction, persecution, revelation, in: Essays on Otherness, London: Routledge, 166–196.

Laplanche, J. and J. B. Pontalis (1968). Fantasy and the origins of sexuality, International Journal of Psycho-Analysis, 49: 1–18.

Levy, L. (2008). Behind closed doors: Sexual excitement as a re-enactment of trauma, Attachment: New Directions in Psychotherapy and Relational Psychoanalysis, 2(3): 257–268.

Matte-Blanco, I. (1959). Expression in symbolic logic of the characteristics of the system Unconscious or the logic of the system Unconscious, The International Journal of Psycho-Analysis, 40: 1–5.

Mc Dougall, J. (1995). The Many Faces of Eros. A Psychoanalytic Exploration of Human Sexuality, New York/London, W. W. Norton & Co.

Racker, H. (1957). The meanings and uses of countertransference. Psychoanalytic Quarterly, 26: 303–357.

Roth, D. (2009). (Imagining) erotic mutuality: Negotiating difference in sexual orientation in an analysis, Studies in Gender and Sexuality, 10(4): 173–184.

Saketopoulou, A. (2014). To suffer pleasure: The shattering of the ego as the psychic labor of perverse sexuality, Studies in Gender and Sexuality, 15(4): 254–268

Searles, H. (1959). Oedipal love in the countertransference, International Journal of Psycho-Analysis, 40: 180–190.

Segal, H. (1957). Notes on symbol formation, International Journal of Psycho- Analysis, 38: 391—397.

Segal, H. (1994). Phantasy and reality, International Journal of Psycho-Analysis, 75: 395–401.

Stein, R. (2008). The otherness of sexuality: Excess, Journal of the American Psychoanalytic Association, 56(1): 43–71.

Twenge, J., R. A. Sherman and B.E. Wells (2017). Declines in sexual frequency among American adults, 1989–2014, Archives of Sexual Behavior, 46: 2389– 2401.

Wittgenstein, L. (1953). Philosophical Investigations, Oxford: Basil Blackwell.