***הרצאה זו הועברה בזום בתאריך 23.07.2020***

הפסיכואנליטיקאית הנודעת ג'ויס מק-דוגל כתבה בספרה "הפנים הרבות של ארוס": "זה לא אנחנו (האנליטיקאים) שיודעים אודות היצירתיות, אדרבה, אנו זקוקים לאומנים שיאירו את עינינו".

הדבר שאליו מתכוונת הכותבת, הוא שהאנליטיקאי בא ללמוד אודות המלאכה שלו אצל אומן, צייר, למרות שלכאורה מלאכתו של צייר שונה לחלוטין מהעבודה הטיפולית.

ואני מיד אומר שמה שמרשים אותי ומה שהייתי רוצה ללמוד מהצייר עידו מרקוס היא היכולת להיות פתוח למפגש, למגע עם הפיזיות של החומרים שלו והדחף לברוא עוד ועוד אמירות של ציור, שבעיניי מאוד רלוונטיים בתקופתנו בה הציור מתקיים על רקע כמות אינסופית של צילומים בתוך אוקיינוס של פלטפורמות חברתיות. אני חושב שעידו פיתח גישה שנותנת איזשהו מענה למצב הזה ואני תוהה אם אפשר ליישם את גישתו בעבודה האנליטית שגם היא מתקיימת על רקע ערב רב של שיטות וטכניקות תחליפיות.

אז אולי אני צריך להתנצל שאת ההרצאה הזאת המתקיימת במרחב האמנותי ובחסות המוזיאון אני מנצל לדיון במלאכה של מטפלים אם כי אני מאמין שזה יכול להיות מעניין גם לאנשי האמנות.

כפי שאתם רואים, אני אנסה לעשות הקבלה בין אמנות הציור, לפחות זו של עידו, לבין הגישה לטיפול, לפחות שלי. כבר כותרת המשנה – לגלם בחומר הגשמי התרחשויות נפשיות סמויות מן העין – מנגידה שני סוגים של תופעות, שני עולמות: האחד – הציור –  שבו החומר גלוי לעין: טקסטורות, כתמי צבע, קווים וצורות. והעולם השני – אירועים נפשיים סמויים מן העין: כל מיני תחושות, תגובות רגשיות, קטעי מילים שעולים בנו, דברים שצצים בראש ונשארים בראש, שאף אחד לעולם לא יראה. הטענה שלי היא כי למרות ששני אלה שונים  במידה רבה -זה גלוי וזה סמוי- עבודתו של עידו מנכיחה לפחות בשבילי, כמה הם יכולים להיות קרובים.

הנה לפנינו התערוכה- מערך ציורים על אותו נושא בגדלים ופורמטים שונים, העשויים כמובן חומר גשמי – קנבס, דיקט, צבעים. כל אחד ואחד מהציורים מגלם תרחיש נפשי או מצב פנימי סמוי שעידו חווה ברגע מסוים. כשאני מביט בהם, הם גם "מדביקים אותי" במשהו מאוד מאותו מצב נפשי, מפעילים אותי רגשית. מצב מקביל, הוא מה שקורה לי בקליניקה מול המטופלים שדבריהם מעוררים בי מצבים רגשיים. כי הרי גם בעבודה שלי אני צופה במה שמוצג בפני, צופה (במובן של מקשיב) לסיפורי אהבות, תשוקות, עלבונות, כעסים, ויחד עם המטופל אני עוקב אחר הצורות, הגוונים, הקווקווים של תיאוריו. המטופל פורש בפניי את מרחב הסובייקטיביות שלו שמשתנה כל הזמן, בדומה לאופן שבו עידו פורש בפני הצופים את הסובייקטיביות שלו, שגם היא יכולה להיות שונה במרחבים שונים: זאת של המוזיאון (שאגב נוצרה בשיתוף עם אוצרת התערוכה אילנית קונופני), זאת אחרת בסטודיו, זאת, אינטימית יותר בספייס הפרטי. אם תרצו אנחנו יכולים להתייחס לתמונה שלפנינו כצילום רנטגן של הנפש עם כל הגיבוב הזה של הפרטים והדימויים הפנימיים שמהם הנפש מורכבת.

אבל מהי הנפש? תיאורטיקנים פסיכואנליטיים כמו ג'וזף סנדלר, טוענים שהנפש היא עולם של רפרזנטציות, כלומר דימויים או סמלים פנימיים שמייצגים ריגושים שאנו מתנסים בהם באיזשהו אופן הם מקודדים בתוך הנפש שלנו, כפי שאתם רואים, פרויד, לאקאן, ביון ורבים אחרים, עסקו בשאלה כיצד מוצפנים האירועים הפנימיים בנפש. כך, הפסיכואנליטיקאית הצרפתית פיירה אולייה, חשבה על ה-mind כמנגנון שמנפק ללא הפסק ייצוגים מנטליים – פיקטוגרמות –  הנוצרים כעיבוד של חוויות רגשיות. זהו תהליך של יצירה בלתי פוסקת שבה נוצרים עוד ועוד דימויים, תחושות, מילים, משפטים, ניגונים. זה משהו שכל הזמן משריץ את עצמו, למרות שרובנו לא מבחינים בזה. ואכן זה לא פשוט לזהות את החומרים החמקמקים האלה, העדינים וההיוליים, שמרצדים בתוך אפלת הנפש.

אבל כמו שליצירת אובייקט האומנות חשובה יכולת האמן ליצור את משחקי הצבע, כך, לדעתי, להשגת אפקט תרפויטי חשובה יכולת המטופל להבחין בהתרחשויות בתוך נפשו.

דוגמה קטנה היא אחד הרגעים באנליזה של סטודנטית מאוד אינטליגנטית, מתוחכמת, אבל טוענת שחווה את עצמה ריקה בפנים, לא מרגישה את עצמה כנפש קיימת. בנוסף היא נורא ביקורתית כלפי עצמה והסובבים אותה. בפגישה הזו דיברה במרירות על חוסר היכולת שלה לאהוב, על השנאה והבוז כלפי עצמה – והנה השתתקה. אני מקשיב לשתיקה שלה – אולי היא מתבוננת במשהו שם בפנים? – ולבסוף שואל בעדינות:

אני: מה? מה חשבת?

היא: לא יודעת… לא חושבת כלום…

אני: לא, לא מה את חושבת, מה נחשב לך שם?

היא: כלום.

אני: אבל הרי שנינו יודעים שכל הזמן משהו נחשב שם.

היא: אני פשוט לא מסוגלת לראות את זה. זה כמו לדעת בוודאות שיש לבה למטה, אבל אי אפשר לזהות אותה. כמו רצפת בטון שאין אפשרות לשבור אותה…

אז אתם רואים, עבור אנשים רבים הניואנסים והגוונים של החוויה הפנימית אינם ניתנים לזיהוי, אינם נגישים ואי אפשר להשתמש בהם ליצירה ולצמיחה נפשית. וכאן לצייר יש יתרון עצום, החומרים שלו נמצאים מול עיניו, בהישג ידו. אצל הצייר עידו מרקוס, אנו רואים מיד באיזה להט ושקיקה הוא משתמש.

בעיני, מה שעידו מרקוס עושה זה פשוט התגלמות בחומר של אותה עבודת נפש, המייצרת באופן ספונטני, בלתי פוסק וקדחתני את הרפרזנטציות או הפיקטוגרמות. הביטו כיצד עידו פשוט "מתנפל" על הצבעים והחומרים – באחת הכתבות דווח שהוא אמר: "אני בקריז על הצבעים!" – הוא מעיד על עצמו שהוא עובד בצורה חושנית, יצרית, בולמוסית. אהבתי שהוא קורא לזה "הזדהמות". צורת ההתבטאות שלו נשמעת מאוד ליבידינלית, אצלנו קוראים לזה פשוט דחף, ופיירה אולנייה אומרת שיצירת הייצוגים שהנפש עוסקת בה זוהי פעולה דחפית המחוללת "עינוג ארוגני". מבחינת התאוריה האנליטית, הדחף היצירתי נגזר כמובן מאנרגיית הדחף המיני, והתעוזה הארוטית והמיומנות המקצועית שבהם עידו מרקוס נותן פורקן לדחפים שלו, מעוררות אצלי התפעלות ואפילו קנאה. הלוואי והמטופלים שלי ואני עצמי היינו מסוגלים להביע את חרשי ליבנו בעוצמות ליבידינליות המתקרבות לאלה של עידו מרקוס.

אני חוזר רגע לתחום הטיפולי שלי: זוהי המטרה והשאיפה שלנו בטיפול – לזהות ולתת ביטוי לדחפים והאיוויים שמפעילים אותנו, להכיר בהם ובסופו של דבר להכווינם לנתיבים יצרניים כמו שעידו מרקוס עושה, ולא לנתיבים הרסניים, כפי שקורה אצל מטופלים רבים. הנה דוגמה: מטופלת יחסית חדשה. לפני שבוע סיפרה על הדייט שנטע בה תקוות – "עד שפעם בשנתיים אני מוצאת מישהו שנראה לי" – והנה היא מגיעה לפגישה של היום מאוכזבת. במהלך השבוע הוא אמנם הביע עניין והתכתב איתה, אבל איכשהו לא הסתדר לו למצוא זמן לפגוש אותה אחרי הדייט הראשון.

המטופלת: ההיגיון הבריא אומר לי – תעזבי. אבל אני לא. כתבתי לו שמבקשת שלא ייעלם, שיגיד בצורה ברורה מה קורה.

היא מספרת שכבר בפגישה הראשונה והיחידה שהייתה להם, עלו לה ספקות וסימני שאלה לגביו, אך בכל זאת הרגישה משיכה אליו.

אני: מה משך אותך בו?

• אתם רואים, זאת שאלה ממש טריוויאלית, אבל במסגרת הטיפול זאת הזמנה להסתכל פנימה על החומרים הנפשיים שעלו בה כשהיא ישבה שם אתו. אילו צבעים או טקסטורות היו לתחושות ולהבזקי מחשבות שהיא חוותה באותם רגעים? מבחינתי זו מעין הצעה לקחת את המכחולים או השפכטלים של מילים והבעות קול ולנסות ליצור משהו מאותם חומרים.

המטופלת: מה משך אותי… לא יודעת להגיד. זה לא ורבלי.

אני: בוודאי שזה לא ורבלי. אבל אולי אפשר לנסות לוורבל אתה זה?

המטופלת:  יש איזה וייבים שאני קולטת שמושכים. משהו במבט. איזה עומק… פתאום זה מזכיר לי שהבחור הראשון שפגשתי אחרי שהתגרשתי ושאתו נתקעתי סתם לשלוש שנים, כשהראיתי תמונה שלו למטפלת שלי אז היא אמרה שהיא רואה תהום בעיניים שלו.

כמו שצופה מתבונן בכתמי צבע, כך אני שומע את הקונטרסט בין שתי המילים: מצד אחד העומק בעיני הבחור הזה, מצד שני התהום שהמטפלת שלה זיהתה בעיניו של הבחור שאתו היא התרסקה בעבר. אני תוהה אם מה שנראה לה כ"עומק" בדייט העכשווי, זוהי אולי עוד תהום כמו התהום שהיא נפלה בה שלוש שנים עם הבחור ההוא. כלל שהיא ממשיכה ופורשת לפני את סיפור חייה, אני מתחיל לראות סדרה של תהומות, הליכה מגבר לגבר כהתגלגלות מתהום לתהום. היא נשאבה תחילה על ידי הנראות של עומק והיא מוצאת את עצמה צונחת ללא אחיזה, ללא יכולת לעצור. אני מבין שהטיפול יהיה ניסיון להביט בתהומות האלה, למצוא את הצבעים והקווים הנפשיים שמפעילים וממגנטים אותה ולזהות את נקודות העונג והאימה הממכרת של הנפילה ללא שליטה. שימו לב, הדגש כאן הוא על החומרים הנפשיים הפעילים, לאו דווקא על פרטי העלילה החיצונית שאמנם מושכים עניין אך לעתים קרובות גורמים להיתקעות הטיפול.

דווקא כאן חשוב להדגיש את החזרתיות והסדרתיות ביצירה של עידו מרקוס. זהו צד בעבודתו שמקנה לה איכות של מחקר. כמו במחקר מדעי, זאת סדרה של ניסויים סביב נושא אחד החוזר על עצמו, ובמובן זה העבודה דומה לטיפול הפסיכואנליטי שמהווה סדרה של תצפיות על מצבי נפש אחת. מבחינה זו אצל עידו מרקוס האמן והמדען חוברים יחד: המדען פועל במתודיות סיסטמתית החוזרת על עצמה, האמן דואג שהחזרתיות הבאת לעולם לא תהיה זהה לעצמה, על אף שהנה חזרה על ייצוג של אותה הדמות. עבורי השיטה הזו היא סוג של הצצה לעתיד, חיזוי של מתודולוגיה מחקרית עתידית שתכרוך יחד את המדע והאמנות.

אך יש כאן גם פן נוסף הקשור לעולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים: לפנינו אוסף של ייצוגים שמייצגים את הייצוג ששימש כמקור. כמובן שהמקור הזה גם הוא ייצוג בנמצא בתוך מערך הייצוגים בשם אינסטגרם. אנו רואים כאן הדגמת התופעה שהפילוסוף ג'אן בודרייאר כינה "סימולקרה" – חיקוי – וכוונתו היא שבעולם שלנו אין כבר ולא יהיו יותר דברים מקוריים, הכול חיקויים של חיקויים, סימולקרות, ובסופו של דבר כל ייצוג משני לא פחות מקורי מהמקור שלו, שגם הוא ייצוג.

אז בעולם הזה, מהי מהות הציור? מהי מהות הדיוקן בימים בהם כל אחד יכול בלחיצת כפתור להנפיק לעצמו אין ספור צילומי סלפי? עבודתו של עידו מרקוס היא אחת התשובות האפשריות לשאלות הללו. בעידן השעתוק המכני זוהי תגובת המרד של הצייר. מעניין שעידו, שלמד ועסק בצילום, טוען שהצילום מקפיא, שהוא משול למוות. אנחנו רואים בעבודתו את ההתקוממות של אמן שדווקא, כמו כדי להכעיס, לוקח כמקור את אחד הצילומים המשועתקים במרחב הווירטואלי, וקורא לו באירוניה בשם קוד JPG.1679 ומשכפל אותו שוב ושוב, אבל בניגוד לשיטה המכנית שהוא כביכול מחקה, הוא מפיח בכל אחד ואחד מהם רוח חיים וחד-פעמיות של הליבידו האנושי.

אם כי, אפשר לומר שכאן דווקא מיטשטשים הגבולות בין האנושי והמכני. שכן, בפסיכואנליזה אנחנו רגילים לדבר על לדבר על כפיית החזרה האוטומטית של הדחף, הכוח העיוור שדוחף את הנפש ליצור את אותם המצבים הרגשיים שוב ושוב.

מעניין איך עידו מרקוס מתאר את התהליך שהוא עבר: הוא ראה באינסטגרם את הצילום ובלי לייחס לכך חשיבות עשה ציור של הצילום הזה. מבחינתו זה היה דבר שגרתי שלא נעשה בפעם הראשונה. לא היה לו מושג לאן זה מוביל עד שכעבור כמה ימים הסתכל על הצילום וצייר אותו שוב. ואז – כך אני מבין את מה שהוא מספר – משהו נפתח בו. הוא גילה משהו שלא חשב ולא התכוון אליו. אני קורא לזה התמסרות או התמכרות לצורה ספציפית של סיפוק הדחף. אצל פרויד זהו מנגנון של יצירת הסימפטומים והוא אכן מתרחש בשתי פעימות: בפעימה הראשונה אדם מבצע פעולה או חווה אירוע שאינם מקבלים משמעות עבור הנפש, נשארים בגדר משהו אקראי וחסר חשיבות. רק כאשר האדם חוזר על בפעם השנייה היא יכולה להפוך עבורו למשהו גדול יותר – המצאה, שיטה, נתיב מוכר לסיפוק הדחף, ואז הדבר הזה יכול לקבל אופי כפייתי. פרויד קרא לזה "יצירת הסימפטום בדיעבד". בעבודה טיפולית, אנו רואים זאת בתופעות פתולוגיות רבות: נערה שמגלה לעצמה את העונג של חיתוך עצמי, בחור בולימי שגילה את ההנאה החולנית של מילוי קיבה וגירוי הקאה, היווצרות הסימפטומים של OCD, תופעות של פוביות והתמכרויות.

הגדולה של האמן היא בכך שיש בכוחו להפוך את סיפוק הדחף הכפייתי, האוטו-ארוטי במקורו, למשהו יצרני, לבריאת עולמות חדשים המופנים אל מחוץ לעצמו, שמתחברים לנשמות אחרות ומרגשים לבבות אחרים. בדרך זו, הפוטנציאל ההרסני של הדחף אשר במצבים פתולוגיים כולא את האדם בתוך עצמו, מנותב לסיפוק צרכי ההיקשרות והחיבור היצירתי עם אחרים.

בהקשר זה, העבודה של עידו מרקוס מציעה לנו הצופים הזדמנות להתנסות בצפייה אקטיבית. אין טעם לעמוד מול עבודה כזאת בעמדה של מתבונן פאסיבי המביט בדיוקן שמוגש לו. הצופה חייב להיות צופה משתתף, צופה-אמן שנמצא במסע בתוך המרחבים הגדושים של גיבוב הציורים ולגלות לעצמו נתיבי צפייה והתמכרות לחומרים שביניהם הוא משוטט. האם לנוע בכיוון זה או זה? האם להתמקד בדמות, בזרימת הצבעים, בהתפתחות מוטיב ויזואלי מסוים?

הצופה חייב לעצב לעצמו את החוויה האומנותית – הוא הופך לאמן בעצמו. זו אולי בכל מקרה המטרה של צריכת האמנות: הצרכן הופך ליוצר. בתחום שלנו זה מזכיר לי את אמירתו של לאקאן במטרת האנליזה היא להפוך את המטופל לאנליטיקאי. אנו רואים כאן שבשני התחומים ישנה מגמה ליצור איכות חדשה, טרנספורמציה בנפשו של המשתתף.

מעניין לראות שהטרנספורמציה הזאת מתרחשת בשני כיוונים. מצד אחד, אפשר אולי לומר שהמטרה היא ליצור חיים חדשים. היצירה הזו של עידו מרקוס, שנמשכה על פני מספר שנים, מדמה חיים של אורגניזם חי המייצר מתוך עצמו עוד ועוד תאים ומחולל גודש, דחיסות, שעטנז צבעים וצורות. מצד שני, כדאי להתייחס למגמה הפוכה אותה עידו מכנה "דילול". לאחר שנים של "השרצת" עוד ועוד דיוקנים, מגיע השלב שבו הוא חווה צורך בדילול או צמצום, בהפשטת הדמות מעצמה, בהתמקדות, כפי שהוא אומר, ב"מה שאפשר לעשות בתוך מלבן". אתם יכולים לראות בציורים מסוימים של עידו מרקוס את ההתפתחות הזאת לכיוון סכמה כמעט גיאומטרית.

אנו מכירים את המגמות האלה בעבודה האנליטית שבה תחילה המטופל מערים לפנינו את החומרים והאסוציאציות בערבוביה, ורק מאוחר יותר הגודש הזה עובר עיבוד בנפשנו ומתחילה להצטייר איזושהי נוסחה ששנינו מנסים לזקק יותר ויותר. ה"דילול" הזה, אם להשתמש במונח של עידו, יש לו אפקט ריפויי, הוא מאפשר למטופל ליצור ריחוק מהגירויים הפתוגניים ונוטל את העוקץ מרעילות הדחפים ההרסניים.

זה מוביל אותי לבסוף לשאלה שבה פתחתי: מהם הצירים המשותפים לאמנות ולטיפול הנפשי. לכאורה, שני העיסוקים האלה מאוד שונים, שכן אנחנו רגילים לחשוב שהאמנות לא נועדה למטרות פרקטיות של תועלת ריפויית ושהטיפול אינו התעסקות של אמנים ומשוררים.

דווקא אצל פרויד זה מוצג אחרת: במאמרו על נרקיסיזם הוא מצטט את השיר של היינריך היינה שבו אלוהים מסביר שברא את העולם כדי לרפא את עצמו ממצב של חולי – ואני חושד שהחולי הזה אינו אחר אלא דיכאון ובדידות. וכך אומר אלוהים על פי היינה:

חולי היה סיבת הסיבות

לדחף הבריאה כולו

להחלים יכולתי בהחילי לברוא

להחלים ושוב מבריאות ליהנות

אתם רואים, הבריאות והבריאה בהכרח הולכים יחד אצל אלוהים של היינה. על אחת כמה וכמה אצלנו, הברואים של אותו אלוהים שהרי שמענו לא אחת כי פעולת היצירה האמנותית זהו אפקט ריפויי עבור האמן והצופה. האם זה נכון גם בכיוון השני? האם אפקט הריפויי, דהיינו הטיפול האנליטי, שאנו רגילים לראותו כעיסוקם של אנשים רציניים, סולידיים, אשר לעתים עושים רושם מעט יבשושי, האם גם אצלם הוא יכול להיעשות בלהט יצרי, בדומה למחקר האמנותי שעושה עידו מרקוס? אז אני רוצה להאמין שכן, ללא ספק, וזהו העצם השיעור שלמדתי מעידו.